הכתובה העתיקה ביותר-משנת 163 לפני הספירה נמצאה בשנת 1993בחפירות העיר מרשה[בחבל לכיש] היא כתובה על חרס בארמית ובנוסח המזכיר את זה הנהוג בימינו. בעין גדי התגלתה עוד כתובה עתיקה של אלמנה יהודייה בשם בבתא שחיה בזמנו של בר כוכבא.
מאחר שעל פי דין תורה רשאי הבעל לגרש את אשתו לרצונו וללא כל התחייבות מצדו[דברים כד 1]ביקשו חכמי התלמוד להקשות על הבעל מצד אחד,ולהבטיח את עתידה של האשה מצד אחר. לשם כך שיפרו ושכללו את חוזה הנישואין ודנו באריכות ובפרוטרוט בסעיפיו השונים. עם בואו בברית הנישואין,נוטל החתן על עצמו שורה של חיובים שמטרתם להבטיח שני דברים בסיסיים:
[א] שמעמדה של האשה במשך כל תקופת הנישואין יהיה מובטח מבחינות שונות ושלא יהיה קל לגרשה.
[ב]במקרה ובכל זאת יותרו הנשואין, שלא יחסרו לה מקורות מחיה מיידיים. חובתו העיקרית של הבעל לדאוג לסכומי כסף מסויימים, חלקם קבועים מראש וחלקם משתנים בהתאם למעמדו הכלכלי,שתקבל האשה לכשיתגרשו או אם תתאלמן. השטר שעליו נכתבים חובותיו בפני שני עדים נודע בשם"ספר הכתובה"או "שטר כתובה",ומאוחר יותר בפשטות ,"כתובה" בלבד.
מלבד החיובים הכספיים פורטו בכתובה חובותיו האחרות של הבעל כלפי האשה מדין תורה: "שארה כסותה ועונתה"[שמות כא 10], כלומר, הדאגה למזונותיה,למלבושה ולקיום חיי אישות.
לפי ההלכה,אם אבדה הכתובה-יש לכתוב כתובה חדשה,"לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה".
טופס הכתובה נכתב בלשון הארמית, שהיתה השפה המדוברת במזרח והמקובלת לכתיבת שטרות בתקופת התלמוד.
בימי הביניים התפתח באשכנז נוסח אחיד וקבוע והוא זה הקיים עד ימינו,-ובו אפילו סכום הנדוניה קבוע וידוע מראש. בספרד לעומת זאת היתה לסעיף הכספי חשיבות מרכזית ולכן נוספו לנוסח האחיד תנאים שונים לצד הטקסט הקבוע. החריגות הן מזעריות ויש בהן כדי ללמד על המנהגים המקומיים,כך גם התפתחו דקויות מיוחדות בניסוח הכתובה בקרב יהודי איטליה,ביוון ובמרבית ארצות האסלם והמזרח.
עם הקמת מדינת ישראל והגעת גלי העליה הגדולים,הנהיגה הרבנות הראשית נוסח אחיד, שבעיקרו לא התחשב במנהגי העדות השונות. בארצות הברית לעומת זאת, גוברת הנטיה לחדש את הטקסט המסורתי ולהתאימו לרוח הזמן. מתוך רצון לתת בכתובה ביטוי להשקפות נחדשות על מעמד האשה בחברה, נפוצו בשנים האחרונות נוסחים חדשים, שבהם חיובים שווים לבעל ולאשה.