top of page

הכתובות המעוטרות המוקדמות ביותר נוצרו באזור ארץ ישראל-מצרים במאות ה-10-12 בקירוב,והן ידועות לנו מן הפרגמנטים ששרדו בגניזת קהיר. בתקופה זו כבר היה נפוץ במזרח המנהג לקרוא את הכתובה בקול ולהציג את תכולת הנדוניה לעיני קהל המוזמנים. כתובה מעוטרת בשלל צבעים התאימה למעמד חגיגי זה. במהותם דומים עיטורי הכתובה הללו לעיטורים שבכתבי-יד מאותו אזור גאוגרפי והם כוללים מוטיבים ארכיטקטוניים צמחיים וקישוטי מיקרוגרפיה.

מאירופה של ימי הביניים שרדה כתובה מצויירת אשכנזית יחידה מהעיר קרמס שבאוסטריה,משנת 1391-92.בשוליים העליונים של כתובה זו מתואר החתן בלבוש יהודי טיפוסי מושיט טבעת גדולה לכלה ממולו.אולם מנהג עיטור חוזה הנישואין לא היכה שורשים ביהדות אשכנז,ובשל הנוסח האחיד והמחייב שהונהג בה ירדה חשיבותה החברתית של הכתובה בטקס הנישואין.בקרב יהודי ספרד לעומת זאת המשיכה הכתובה להיות מסמך אישי בעל חשיבות חברתית,ולפיכך היה נפוץ כנראה המנהג לעטר אותה.לאחר גירוש ספרד הביאו איתם הגולים את המנהג לכל התפוצות בהן התיישבו.

המרכז החשוב ביותר פרח באיטליה של המאות ה-17-18. הספרדים,ובעקבותיהם בני העדות האחרות באיטליה,הזמינו ויצרו בהשפעת אמנות הבארוק האיטלקית את הכתובות  המפוארות ביותר הידועות עד היום.הכתובות האיטלקיות נכתבו על גבי יריעות קלף גדולות וטובי האמנים בשכונות היהודים[ולעיתים גם אמנים קתוליים]נקראו לעטרן.הן מצטיינות בשפע של אלמנטים ארכיטקטוניים המשולבים בתמונות מקראיות,גלגל המזלות,דמויות אלגוריות,סמלי נישואין,סמלי משפחה,סמלי השבטים,מראה ירושליים,בית המקדש וכלי המשכן ועוד.העיצובים השונים גם כשהושאלו מהאמנות הנוכרית קיבלו משמעות יהודית מובהקת הקשורה לחתונה ולהקמת המשפחה החדשה.

מחוץ לאיטליה נפוצה הכתובה המעוצבת ומעוטרת בקהילות הספרדיות של מערב אירופה[הולנד,גרמניה,צרפת,אנגליה,אוסטריה]בתחומי האימפריה העותומאנית המערבית[תורכיה,יוון,יגוסלביה,בולגריה,רומניה]ובצפון אפריקה[מרוקו,תוניסיה,אלגי'ר].

הכתובות בהולנד הוכנו מתחריט נחושת ובו ציורי חתונה אלגוריים וקישוטי פרחים.

הכתובות ששרדו מהאימפריה העותומאנית הן ברובן מאוחרות יחסית, מן המאה ה-19, וכמו הכתובות במרבית ארצות המזרח,הן כתובות על נייר ולא על קלף. השפעת המזרח ניכרת גם בעיצובן-העיטורים כוללים בעיקר מוטיבים צמחיים וארכיטקטוניים ומעט בעלי חיים, אך לא דמויות אדם.

דווקא בצפון אפריקה נשמרה המסורת הספרדית עד לעת החדשה,והכתובות של מגורשי ספרד מערים רבות הינן על גבי קלף ומשמרות מוטיבים עיטוריים ספרדיים אופיינים.

בארצות האיסלאם היה מרכז העיטור החשוב ביותר בפרס של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.בערי פרס הראשיות נוצרו טיפוסי כתובות ייחודיות בעיצובן. הן עשירות בקישוטי פרחים ובעלי חיים עשויים בשלל צבעים בהירים. המקורות החזותיים לדגמים היו רבים ומגוונים וכללו חפצים כגון שטיחים ומטבעות וכתבי יד כגון חוזי נישואין פרסיים-מוסלמיים. השפעתן של הכתובות הפרסיות ניכרת גם בקהילות שמחוץ לפרס ובכללן אפגניסטן,אזרביג'אן, וגרוזיה. חטיבה בפני עצמה מהוות כתובות הודו והמזרח הרחוק הן מצטיינות בציורי עופות וחיות אקזוטיים,פרחי לוטוס וצמחים אחרים מנוף הסביבה.

חזור לעמוד המאמרים

- עיצוב ועיטור כתובות: סקירה היסטורית -

bottom of page